פיליפ מוסקו, בנם הבכור של לובה-לאה ושלמה-זאב (ולדימיר) ואח לקטיה, נולד במוסקווה, רוסיה (אז ברית-המועצות) ביום ט״ז בכסלו תשמ״ה (10.12.1984). גדל והתחנך על ברכי היהדות והציונות, ספוג בסיפורי גבורתו של סבו – לוחם הצבא הפולני ולאחר מכן האדום, שניצל מהשואה ואיבד בה את כל משפחתו. לזכר המשפחה אימץ פיליפ את שם הנעורים של אמו – מוסקו. בשנת 1991 עלה עם משפחתו לישראל והם השתקעו בירושלים. פיליפ למד בבתי-הספר "יגאל אלון" וממלכתי-דתי ג׳ בשכונת רמות, ובהמשך, במעבר למעלה אדומים, התעקש לשוב לבדו וללא ידיעת הוריו לבית-ספרו הישן – אירוע שאישר את עצמאותו ודבקותו במטרותיו כבר בילדות. בחטיבת "מקור חיים” המשיך לטפח את אהבת התורה לצד לימודי כינור באקדמיה למוזיקה בירושלים, תחום שבו התמחה תשע שנים. כילד זכה במקום הראשון בשחמט קבוצתי בירושלים. פיליפ היה סקרן, בעל זיכרון נדיר, קורא בשקיקה, ובייחוד התעניין בהיסטוריה צבאית ובמערכות נשק ידע שאיגד דגמי כלי-לחימה עד אחרון הברגים. בגיל ארבע-עשרה החל לשקוד על ספרי רפואה, ומ-1999 התנדב במד״א: עבר קורסי החייאה, טראומה, טיפול נמרץ ועוד, והקדיש ימים ולילות בתחנת מעלה אדומים וביחידת הטראומה של ״הדסה עין-כרם". במקביל היה מתנדב במשמר האזרחי, שם הוסמך כנהג סיור ונחשב כשוטר לכל דבר. ב-02.08.2004 התגייס לחיל-הרפואה, סיים קורס פרמדיקים והוצב בחטיבה 101 של הצנחנים בגזרה המרחבית עציון. חבריו העידו על לוחם מורעל ורחב-לב, שידע להפגין עדינות אין-קץ בעת טיפול בפצועים. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה עמד על כך להצטרף לכוחות הלוחמים. ביום י״ד באב תשס״ו (08.08.2006), בכניסתו השלישית לדרום לבנון, נפגע נגמ״ש ה„פומה” שבו נסע מטיל נ״ט בכפר דַּבֵּל. פיליפ נהרג והוא בן 21. הועלה אחרי מותו לדרגת סמל-ראשון, ונקבר בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. על מצבתו בחרה המשפחה בפסוק: ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ (תהילים כ״ג 4).